החלק העצוב באמת הוא שרוב האנשים יסיימו את חייהם לא מוגשמים, לא מסופקים ועם אינספור חלומות נעולים במגירה.
הם יתנו לטרדות כמו "מה אנשים אחרים חושבים עלי" ו"מה אם זה לא יצליח?" לנהל אותם ובכך הם יבזבזו את חייהם, יחיו חיי חרטה ולא יעיזו לבטא את מי שהם באמת לעולם.
הם ילכו אחרי העדר, גם אם זה לא גורם להם להרגיש טוב וככול שהשנים יחלפו, כך הלהבה הפנימית תדעך.
הם לא רעבים מספיק.